פגישה של שני בני אדם כמוה כתרכובת חומר כימי אחד עם משנהו. אם יש תגובה לתרכובת, משתנים שני הצדדים./ קארל יונג

 

 

יומן חיים מפותל, כפי שרק החיים עצמם יכולים להיות

ואיך האהבה לנשים ולגברים אקזוטיים, יכולה לשנות את תסריט היומן שינוי גורלי; כפי שקורה בדרך כלל.

האהבה מתחילה בפנטזיה צבעונית קסומה, ומסתיימת ברוב המקרים בצבעי שחור-לבן ובכאב וסבל.

 



                 

 אז למה באמת סבתי הצוענייה דומה יותר לאצילה פולנייה מאשר לצוענייה?

סבתי ניחנה ביופי נדיר ביותר, כזה שעין אדם שוזפת בו רק לעתים רחוקות. זה היה אך עניין של זמן שגבר יתאהב בה עד כלות, וכך קרה. בן האצילים קופצ'ינסקי הביט בה פעם אחת, והחליט שבתוך היופי המדהים הזה הוא רוצה לטבול כל חייו. לא הואילו התנגדויות וחרמות של משפחתו, וגם לא נישולו מתארו ומירושתו – הוא נישא לצוענייה יוקדת העיניים ושחורת השיער.

אהבה אדירה זו לא עמדה במבחן המציאות. אחרי שהוליד כמה ילדים, ביניהם את חביבת-אל, אמי, נטש האציל הפולני את אהבת חייו, את ביתו ואת ילדיו ועקבותיו נעלמו. סבתי מעולם לא התחננה אצל משפחתו האצילית לעזרה בגידול ילדיה, שהיו גם ילדיו, ובכך זכאים לירושת האצולה. היא גידלה את ילדיה ופרנסה אותם מתוך המקצוע העתיק ביותר בעולם; יש להבין, שני מקצועות עתיקים קיימים בעולם: זנות וכישוף. סבתי עסקה במקצוע השני, ירושת אבותיה. היא שימשה כזנחורקה; אשת רפואה, חוזה ויידעונית. המקצוע לא היה פופולארי אז כפי שהוא עכשיו בימי הניו אייג', והכסף לפרנסה הושג בדוחק. כל אחד מילדי האציל היה צריך להסתדר בכוחות עצמו. אמי לא הרבתה לספר פרטים על עברה, להוציא סיפורים על השתתפותה במקהלת הכנסייה והעיסוק של אמה כזנחורקה; אלה היו הפרטים היחידים שניאותה לנדב. אולי לא ידעה יותר מכך?

האם משיכתו של סבי, האציל הפולני, לאישה אקזוטית נבעה ממקור כלשהו? גם בתו, בוגומילה – חביבת-אל – אמי יולדתי, נמשכה לגברים אקזוטיים, כי אבי בוודאי לא היה הטיפוס היהודי הפולני המצוי. אפשר להסביר זאת בכך ששוריו לא נבעו מפולין, אלא מבלקן.

 


האיש, שאליו נפשי נקשרה ושאותו היחידי אני מעריצה מתוך אבותיי מצד אבי, הוא סב סבי, שלמה. 
שלמה נולד במונטנגרו, שבמהלך ההיסטוריה עברה תהפוכות רבות.
 
שלמה היה גבר יפה תואר עד מאוד. המשפחה הייתה מקורבת למלך בקשרים אישיים ומסחריים, ולכן בעלת מעמד גבוה. הם היו יהודים גאים, כיבדו את חגי ישראל ואת מצוות שמירת השבת, אביו של שלמה נהג ללכת באופן קבוע לבית הכנסת ביום שבת, אך הם לא היו יהודים פנאטיים.

שלמה התאהב בסופיה, אלמנה יפהפייה – גויה. לא ברור מהסיפור המרוחק ביותר מ-150 שנה, האם הוריו של שלמה היו מקבלים את סופיה או לא, מכיוון שהקשר בין שלמה לסופיה לא הגיע להכרעה בפני הוריו. יום אחד נסע שלמה לרגל עסקיו, וכאשר חזר סופיה כבר לא הייתה בין החיים. איך ולמה מתה האישה הצעירה והבריאה לוט בערפל, אך לתחושתי היא מתה כדי לפנות לשלמה את הדרך ולחסוך ממנו את המבוכה של הצגת כלה אלמנה, וגויה, בפני הוריו.

שלמה, שבור לב ונפש, לא מסוגל להתמודד עם האבדה של אהבת חייו, עזב לבסוף את הוריו ואת מולדתו מונטנגרו לטובת פולין; פיתול גורל הרה תהפוכות רבות. בארץ זרה לו, כשימי צער איום באים עליו, ולילות עצב ובעתה פרועים, שבהם התהלך שלמה כסהרורי בשחור העלטה ברחובותיה של דנציג (דנציג, גְדַנְסְק Gdańsk).
בלילות טרופי שינה שרק חלומות אהבה הצליחו לעתים להרגיעם. עיניו טבעו בדמעות, ואחר כך נפער ריק, אחריו הגיעה הקבלה, ואחריה ההשלמה.

מתאבל על אהבתו ומסרב להינחם, הגבר היפה מובל בידי גורל להכיר את ריבה-בלה. כשמה כן היא, יופייה של ריבה-בלה היה כובש ולוכד את הנשימה, עלמה תמירה בעלת עיניים יוקדות, שפתי שושן השני ומקלעת שיער אדמוני מרשים מעטר את פניה הצחות.
שלמה וריבה-בלה נישאו ברוב פאר והדר, כיאה לבן טיפוחיו של מלך מונטנגרו ולבת הסוחרים האמידים, חתונה שכמותה לא ראו יהודי דנציג מימיהם.

מהזיווג הזה נולד לשלמה בן יחיד, חיים. בנו יחידו לא דמה לו בשום בחינה, מלבד יפי התואר שירש ממנו ומאמו גם יחד. בכל המובנים האחרים היה לא יוצלח. כשהגיע לפרקו, החלו השדכנים להתדפק על דלתה של משפחת בילוגרוד. רבקה, בתו היפה של סוחר מקומי מצליח, הייתה שידוך טוב מכל הבחינות. 

חיים ורבקה חיו בנוחות וברווחה כי כספו של שלמה עמד לרשותם. תהום החלה להיפער בין שלמה ובין כל הסובבים אותו, והיא הלכה והעמיקה גם בינו ובין בנו, חיים. הוא מצא נחמה ויופי מחודש של אהבה עם נכדו, יעקב, ובדבריו של רבי נחמן, שכה דיבר לשלמה: "מי יודע צפונות הקיום? לעתים אין לנו קשר עם יוצא חלצנו, אבל הקשר נוצר עם השלישים והרביעים, או אפילו הלאה מזה. לעתים יוצא חלצנו הוא רק גשר לקשר עתידי," [הקשר של שלמה עם הרביעים, הוא הקשר עמי.].

נכדו של שלמה, יעקב, היה כבר לאברך צעיר ודמה לו מאוד. עלם יפהפה, גבוה וחסון, תווי פנים חדים, עיניים בורקות וחכמות ועור שחום כזית כשל סבו, ורעמת שערות המתולתלת הייתה לא סדורה בדרך כלל. שלמה מצא הרבה נחת מנכדו והיה גאה בו, אך גם התעצב בעטיו. יעקב היה נער אינטליגנטי וצמא דעת, הוא היה רגיש ובעל נפש פיוטית עדינה. יעקב היה אוהב ספר, הוא הצטיין בלימודיו בחדר וגם בבית הספר; שלט כבר בארבע שפות וחיכה לרגע שיוכל להיות מורה. אהבתו של שלמה לנכדו מילאה את לבו. אך אבוי לגורל, חיים החליט שבהיות מורה ומלומד יש ביטול זמן ואין אלה נותנים לחם למחיה, על כן אילץ את בנו ללמוד מקצוע פרקטי, ושלח אותו להיות שוליית סנדלר; בכך פתח חיים גלגל קארמה שלא בנקל ניתן יהיה לשנותו.
אב מחמיר וקפדן מאין כמוהו היה חיים ולא הותיר לבנו ולו פינה קטנה אחת חופשייה לעצמו, ויעקב לא מרד. הוא מעולם לא מצא את ייעודו בסנדלרייה ועתיד היה לסבול מעיסוקו זה כל חייו. בתוך הסנדלרייה היו פזורים ספרים לרוב, ובמקום לתפור ולתקן נעליים היה קורא יעקב שירה ותורה, ועדיין לא אזר די אומץ להמרות את החלטת אביו ולעסוק במה שאהבה נפשו. היה ושטח את מכאוביו לסבו, שלמה, ברם, מפאת כיבוד האב נבצר משלמה להציל את נכדו האהוב מגורלו המר, ובכך נחתם גורלו של יעקב ובמידה רבה של צאצאיו. חלומו להיות מורה לא התגשם. ברבות הימים שימש יעקב כשליח ציבור, ובעיסוקו זה מצא מעט נחמה.
באין אהבה לעיסוק, אין ברכה בו. כל זמן ששלמה חי ושמר על הונו, לא ידעו חיים ויעקב מחסור, כאשר שלמה מת, החל הונו של חיים להצטמק; חיים הצליח בתקופת חייו הארוכה לכלות את כולו. בערוב ימיו השתמש במעות האחרונים כדי לסיים את חייו בכבוד. יעקב, באין ברכה בעיסוק שתיעב, היה אביון ואומלל. אבי, דוד, נולד לתוך מחסור ועוני.

הילדים הרבים שהוליד יעקב, כולם היו יפי תואר רב, חוץ משניים שהיו יפים גם כן, אבל לא מחוננים ביופי מרשים כמו זה של אחיהם. אבי, דוד, נמנה עם בעלי היופי המרשים.

 

 


         

 דוד                                         חביבת-אל


קרוב לוודאי שדוד ירש תכונות רבות מסבא רבא שלו, שלמה. אם כי מעולם לא הגיע להון כזה של שלמה, הוא הצליח לגאול את עצמו מעוני והצליח להגיע לשפע ורווחה. המלחמה והשואה הארורות הצליחו לחבל בהישגיו של דוד, והוא נותר חסר כל, מנסה למלט את חייו ואת חיי אישתו ובתו מטרפיו של היטלר. בדרך לא דרך, דוד ניצל, אישתו ובתו עלו שמיימה בתמרות אש ועשן. אחרי הזוועה שיקם דוד את עצמו, ואני מעולם לא חוויתי מחסור חומרי, אך חייתי בשממה רוחנית ורגשית שאיימו וערערו את נפשי הרגישה.

השדכן ששידך בין חביבת-אל ודוד היה לא אחר מהנורא מכול; השאול הנאצי שהתקין אותו בן בלייעל שטני, היטלר.

על דוד וחביבת-אל עברו תהפוכות ואירועים לאין ספור עד פגישתם הגורלית, בתוך התופת שהתקין אותה הצורר הנאצי.

חביבת-אל הישירה עיניה על דוד וזה הספיק: היא התאהבה בו עד כלות. כאשר דוד אמר לה שהוא יהודי והיא מסתכנת בחייה אם תתקשר איתו, ענתה לו כי אין לה מה להפסיד, ובאמת לא היה מה להפסיד; כי בשאול הנאצי הייתה הזוועה, הרעב והעוני, מחסור ומחלות, היו כיליון ומוות.

וכך, שתי נשמות אבודות בתוך חורבן והרס, הפצצות, גופות פזורות וקברי אחים, בעוד עשן הכבשנים מתמר בשמי פולין, והן אינן יודעות את גורל יקיריהן, ערכו הן מסיבה על טהרת חצי ליטר וודקה וחצי מטר נקניק, ושמעו הן לפתע את ציווי ה': "פרו ורבו!", וכך החילותי את חיי.


 

אינני בטוחה אם חביבת-אל ודוד ידעו מה בדיוק לעשות איתי אחרי שנולדתי, ארבעה חודשים אחרי שהנאצים הסתלקו מפולין. כנראה שבראש ובראשונה היה העניין של ההישרדות, האמיתית, לא כזו המוצגת בתוכניות הפתטיות בטלוויזיה.

תמהני האם האנשים ששרדו את השואה הארורה ההיא ידעו מה לעשות עם עצמם, ועוד פחות מה לעשות עם רגשותיהם, שנסגרו בחותם כבד.

 

 


 

 

 

 

 

 

  

 

העניינים התגלגלו כך שאת רוב שש שנותי הראשונות העברתי אצל בבונייה, אצילה פולנייה – אולי כי בקארמה שלי נכחו אצילים פולנים – רחוק מהידיים החמות והמחבקות של חביבת-אל ודוד. הם הגיעו לבקרני אצל בבונייה, לעתים רחוקות מדי...

רוב בני האצולה הפולנית שלא ברחו מפולין ערב המלחמה איבדו את הכול, גם בבונייה, אך גורלה שפר עליה כי הצליחה לשמר בידיה את האחוזה היפהפייה שלה, ואני הילדה הפצפונת נבלעתי בה. את ארוחות הבוקר סעדתי תמיד עם בבונייה, תחת עינה הפקוחה אך הנעימה. היא ישובה למראשות השולחן הענק ואני ממול, מרחק שנראה לי כקצה השני של העולם. והיו גם המשרתות שלה, שמעולם לא ספרתי אותן. וכך, מבלי להתכוון כלל, הוטמעו בי לעד הגינונים האציליים, וגם האהבה לטבע; האחוזה של בבונייה ניצבה לה בתוך טבע קסום וריחני. שהיתי עם בבונייה בבדידות כמעט מוחלטת, אפילו התחלתי לדבר עם עצמי ועם הדמויות מהספרים שקראתי כבר בגיל חמש. עם האנשים הבודדים שפגשתי לפרקים דיברתי בשפת הג'יבריש, אבל מסתבר שהייתה זו דווקא עברית.

אחרי שש שנים הללו, עברו עוד חמש שנים של חיים די הזויים, ואחר כך חביבת-אל אילצה את דוד לנסוע לפלסטינה. כשהגענו לפלסטינה, שפת הגיבריש לא חזרה אלי משום מה, אבל יותר מאוחר הצלחתי ללמוד אותה, מהתנ"ך. 

אנוכי עם דוד, צופים אל העתיד הבלתי ידוע, שאצר בתוכו רז, עצב ושמחה ועוד מלוא חופן המסתורין שהחיים טומנים בחובם.


לא פעם מנכרת בי הערגה לצאת ולחפש את שורשיי; הן של משפחת האצולה הפולנית שלי, והן של משפחת המעמד הגבוה המונטנגרית שלי. אך עד מהרה השאיפה הזאת נמוגה בתוך הידיעה שיהיה זה בבחינת חיפוש עקר: אירועי החיים, ובייחוד המלחמה והשואה הארורות כרתו, שרפו ופיזרו את אפר השורשים, עד שבטוחני שלא ניתן עוד למצוא ולו שורש אחד שאפשר להתחקות אחריו. אך עם פלאי הטכנולוגיה היום, ואולי צירוף מקרים ניסי, יאפשר זאת. אז הנה, אני מעלה כאן את שמות שני אבות המשפחה הידועים לי:

שם האב מצד אבי הוא בילוגרוד Bialogrod. שם האב מצד אמי הוא קופצ'ינסקי Kopchinski. 
 
 

 

 

                                             

בשנת 2007, אחרי שעברתי את רוב חיי בפלסטינה-ישראל, נולדו לי ילדיי, בני שירת בצבא, נזקקתי יום אחד למסמך ממשרד הפנים: תעודת אזרחות. התייצבתי מוקדם בבוקר, התיישבתי מול הפקידה, היא הקלידה את כל הפרטים, הישירה עלי את מבטה ואמרה לי בקול לאקוני שאינני אזרחית ישראלית. בשנייה הראשונה הייתי מאובנת משוק, בשנייה השנייה הייתי המומה ופי נאלם דום, בשנייה השלישית זיעה קרה החלה לזלוג לאורך גווי... בשנייה הרביעית פרצתי בצחוק אדיר! עכשיו תורה של הפקידה היה להיות המומה.
משנת 1957 עד שנת 2007 לא הייתי אזרחית של אף מדינה... קארמה צוענית כבר הזכרתי?
וכך, בדיוק כמו הבדואים, הייתי צריכה להגיש למשרד הפנים בקשת התאזרחות. עשיתי כן, בדיוק כמו הבדואים, רק עם הרבה פחות רעש ודרמה.

בשנת 1996 ביקש ממני סב סבי שלמה שאכתוב ספר אודות קורות משפחתי, ואני לא יודעת עליה כמעט דבר. הוא הציע לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה: הוא הבטיח לי שבתמורה לכתיבתי את הספר הוא יפעל בדרגים הגבוהים של מעלה לשחררני מקארמה, שהייתה דומה באופן מעציב מאוד לזו של סבי יעקב, הלא הוא נכדו האהוב. הוא הסביר לי כי בעודו בגוף הפיזי לא היה ביכולתו להציל את נכדו יעקב. כעת, כשהוא משוחרר מכבלי החומר, הוא מסוגל לפעול למעני. יותר מתוך כבוד לשלמה מאשר מתוך אמונה ביכולתו לשחררני מהקארמה, ועם מעט הפרטים שהיו ברשותי התיישבתי לכתוב את מסתורי בית אבותי, שראה אור בשנת 1997. ליקטתי מה שיכולתי מתוך פירורי הסיפורים של אמי ואבי, ועוד פחות מזה היה ברשותי על הקורות שלהם בשואה. שנים לאחר מכן גיליתי מה שהיה כבר ידוע לנשמתי, כי חלק מהפרטים שאבי סיפר לי לא היו נכונים; לא היה פער בין הזוועה של הפרטים האמיתיים ובין הפרטים הבדויים. לא שפטתי את אבי, כי על בשרי נשאתי את זוועת השואה ודומני שלעולם לא אצליח להשתחרר ממנה בגלגול חיי הנוכחי.

עברו עוד כמה שנים, שבהן הטלתי ספק בהבטחתו של שלמה, ולא פעם עלתה בי תרעומת על אי כיבודו את חלקו בעסקה. ואולי היה זה רק הדמיון שלי? אשליה? ייאוש? איך בכלל העליתי על דעתי שסב סבי, שנמצא בעולם האבות, יכול לחלצני מהקארמה שלי?! כך חשבתי. לשמחתי הרבה טעיתי. שלמה עמד בהבטחתו וחילצני מהמעגל הקארמתי. אמונתי ובטחוני בעולמות הרבים של המציאות חזרו אלי, וכך גם התשוקה המחודשת לעסוק באמנות שירשתי מסבתי הזנחורקה. אכן, מסתוריים ומדהימים הם פלאי החיים.

בטוב ובברכה, אלה שונייה

תמונת שני האוהבים  באדיבות: © Josephine Wall 

 

שתף את הדף בפייסבוק
הצטרפות לרשימת התפוצה לחץ להצטרפות לרשימת תפוצה
  הבהרה משפטית  
 
© כל הזכויות שמורות לאלה שונייה