אין לי ביוגרפיה. וכל מה שנחשב לביוגרפיה הוא לגמרי חסר משמעות. אין זה חשוב באיזה תאריך נולדתי, באיזו ארץ. מה שחשוב הוא מה אני עכשיו, ממש כאן כרגע / אושו, הברית האחרונה (כרך 1).
|
|
|
פסיכולוגיה ארכיטיפית פוליטאיסטית
פסיכולוגיה ארכיטיפית פוליטאיסטית
בהתחלת הסוף של המונוטאיסם, מאמר הומוריסטי משהו אך בעל כוונות רציניות בהחלט, אשר נכתב בעקבות השתתפותי בכנס הישראלי הראשון לחקר רוחניות עכשווית, התעכבתי בעיקר על המגמה המבורכת המעניקה לגיטימציה לקיום זרמים חדשים-עתיקים ברוחניות, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מיסטיקה, דת וכיו"ב. מכל התנועות שהצבעתי עליהן לעיל, אף אחת איננה כה מרחיקת לכת בהשלכתה התרבותית כמו הניסיון להשיב את הפרספקטיבה הפוליטאיסטית. המורכבות של הפוליטאיסם החדש טופל, נבדק ונחקר ע"י חוקרים מתחומים רבים ומגוונים כגון: מדע, פילוסופיה ופסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, תיאולוגיה ועוד. לעניינה של סקירה זו אבדוק את התנועה הפוליטאיסטית של הפסיכולוגיה הארכיטיפית המשתקפת בארבעה אופנים של קשרי גומלין.
(1) המודל המדויק של הקיום האנושי יהיה מסוגל להסביר את השוני שטבוע בו, הן בין האנשים והן בתוך כל אינדיבידואל יחידני. עם זאת, אותו המודל מוכרח גם לספק מבנה וערך תועלתי בסיסי לשוני הזה. גם עבור פרויד וגם עבור יונג, הריבוי הוא בסיסי לטבע האנושי, והמודלים שלהם של נפש האדם נסמכים על הפנטזיה הפוליצנטרית. התפיסה של פרויד את מיניות הילד כפולימורפית ממקרת (orginates) את הליבידו בשדה פולימורפי, פוליוולנטי ופוליצנטרי של אזורים אוֹרֵגנָאוּזִיים (של אברי המין). מודל האישיות של יונג הינו מרוּבַּב, והוא מתאם את הריבוי של המבנה הארכיטיפי עם השלב הפוליטאיסטי של התרבות. מכאן, הריבוי הטבוע בנשמה דורש פנטזיה תיאולוגית בעלת מובדלות שווה.
(2) המסורת המחשבתית (יוונית, רינססנסית, רומנטית) שהפסיכולוגיה הארכיטיפית טוענת שהיא יורשתה מגובשת בתוך הגישה הפוליטאיסטית. התצורות המדומיינות של התקופות ההיסטוריות הללו אינן מסוגלות לתרום הלאה לפסיכולוגיה אלא אם כן המודעות שתקבל אותם תהיה מסוגלת להעתיק את עצמה לתוך מסגרת פוליטאיסטית דומה. ההישגים הגדולים של התרבות המערבית שממנה התרבות המודרנית עשויה למצוא מקורות להישרדותה נותרת סגורה למודעות המודרנית, אלא אם כן היא תרכוש לעצמה פרספקטיבה שמחקה את מה שהיא בוחנת. מכאן, פסיכולוגיה פוליטאיסטית הכרחית להמשכיות התרבות.
(3)הביקורת החברתית, הפוליטית והפסיכיאטרית המשתמעת מתוך הפסיכולוגיה הארכיטיפית עוסקת בעיקר במיתוס הגיבור המונוטאיסטי (שהיום מכונה הפסיכולוגיה של האגו) של ההומניזם החילוני, כלומר, התפיסה הרעיונית של זהות-עצמית, ממורכזת-יחידאית של המודעות הסובייקטיבית ההומניסטית. זהו המיתוס ששולט היום בנשמה ואשר מוביל לפעולות בלתי שקולות שאין בהן מקום לתשקופת ולעיוורון-עצמי. הוא גם אחראי לדיכוי הריבוי הפסיכולוגי אשר מופיע כפסיכופתולוגיה. מכאן, הפסיכולוגיה הפוליטאיסטית הכרחית לעוררות המודעות המשקפת והבאת השתקפות חדשה לפסיכופתולוגיה.
(4) הפרספקטיוויאליזם (זווית הראייה) של הפסיכולוגיה הארכיטיפית דורש העמקה של הסובייקטיבי מעבר לזווית הראייה הניצ'יאנית (של ניצ'ה) או העמדה האקסיסטנציאלית. הפרספקטיבות הינן צורות של מראות, רטוריקה, ערך, אפיסטמולוגיה, וסגנונות חיים אשר מנציחים באופן עצמאי מהאינדיבידואלית האמפירית. עבור הפסיכולוגיה הארכיטיפית, הריבוי והרלטיביזם אינם מספיקים: אלה הינם רק הכללות פילוסופיות. פסיכולוגיה צריכה לפרט ולהבחין כל אירוע, שזאת היא יכולה לעשות כנגד הרקע המגוון של תצורות ארכיטיפליות, או מה שהפוליטאיסם מכנה אלים, למען לעשות את הריבוי הן אותנטי והן מדויק. לפיכך השאלה שהיא שואלת אודות אירוע איננה למה או איך, אלא דווקא מה מוצג באופן ספציפי ובסופו של דבר מי, איזו דמות אלוהית, מדברת בסגנון הזה של המודעות, אופן זה של התצוגה. מכאן, הפסיכולוגיה הפוליטאיסטית הכרחית למען הרשאת "יקום פלורליסטי", למען עקביות בתוכו, ולמען הדיוק של ההבחנה שלו.
~~~
האנלוגיה הפוליטאיסטית היא גם דתית וגם לא דתית. ההתייחסות לאלים היא בעיקר כיסודות, כך שהפסיכולוגיה מצביעה מעבר לנשמה ולעולם אינה יכולה להיות אגנוסטית. הממד הקדוש והמקודש – האינסטינקט הדתי כפי שיונג מכנה אותו – מקבל מקום של איכות ראשית; ולמען האמת, היא כזאת בדיוק בגלל הפנייה לאלים האיכות הזאת המקודשת נכנסת לשדה הפסיכולוגי, יוצרת תביעה מוצדקת לכל חיי אדם ומעניקה למעשים אישיים יותר ממשמעות אישית. האלים אם כך הם אלים של דת ולא רק ערך סמלי, מסווג, מכשיר אקס מכינה [ex machina].
בכל זאת, נשמרת ההבחנה בין פוליטאיסם כפסיכולוגיה וכדת. ההבחנה הזאת קשה בגלל "אנליזה מעמיקה שמובילה אל הנשמה, אשר כורכת אנליזה בדת ואפילו תיאולוגיה, בעוד שבו זמנית דת חיה, דת נחווית, מקורה בפסיכה האנושי וככזו היא תופעה פסיכולוגית. כאשר הנשמה היא המטפורה הראשונה, אזי פסיכולוגיה ודת חייבות להיות שזורות וההבחנה היא שרירותית ודו-משמעית. השאלה של הפוליטאיסם מוצבת ע"י הנשמה בעצמה מיד כשהפרספקטיבה שלה חווה את העולם כחי ואת טבעה שלה גדוש בריבוי משתנה. כלומר, מיד כשהנשמה משתחררת מהשלטון של האגו, השאלה של הפוליטאיסם עולה.
עם זאת, פסיכולוגי ארכיטיפלית "איננה יוצאת לסגוד לאלים יוונים או לאלה של תרבויות פוליטאיסטיות אחרות... אנחנו לא הולכים להחיות אמונה מתה, משום שאין אנו עוסקים באמונה". אין אנו מאמינים באלים של הפסיכולוגיה, וגם אין אנו מתייחסים אליהם באופן מילולי, ולא מתארים אותם באופן תיאולוגי. "הדת ניגשת אל האלים עם פולחן, טקס, תפילה, קורבן, סגידה, אמונה... בפסיכולוגיה הארכיטיפית, האלים מדומיינים. ניגשים אליהם דרך שיטות פסיכולוגיות של האנשה, פתולוגיה, ופסיכולוגיה. האלים הם בבחינת פורמולות דו-משמעיות, כמטאפורות של מודלים של התנסות וכפרסונות גבוליות נומינוזיות [numinous]. הם פרספקטיבות קוסמיות שבהן הנשמה משתתפת. בעיקר, האופן של ההשתתפות הזאת היא בהרהור והשתקפות: מגלים את האלים בהכרה בתצורה של ההשתקפות האישית, רגישות פסיכולוגית אישית למערכת ששולטת באופן החשיבה האישי. אין צורך לחוות את האלים של הפסיכולוגיה במפגש מיסטי ישיר או בדמות פסלים, בין אם הם דמויות מוחשיות ובין אם כהגדרות תיאולוגיות.
אמירה המיוחסת להגל (Hegel) מצהירה: "מה שנדרש הוא מונוטאיסם של סיבה ולב, ופוליטאיסם של דמיון ואמונה". הואיל והפסיכולוגיה הארכיטיפית היא מדומיינת, היא דורשת עיקרון ראשון מדומיין ופוליטאיסם הופך להכרחי, אם כי היא בוודאי איננה נושאת את ההפרדה הרציונאלית בין הלב לאמנות, בין רגישות ערכית ואסתטית.
התפיסה הפוליטאיסטית שונה מן הפנטאיסם הלא מובחן, החיוניות הקדושה, והאנימיסם הנטורליסטי – אשר נתפסים מהעמדה המונוטאיסטית כ"פגאני" ו"פרימיטיבי." האלים בפסיכולוגיה הארכיטיפית אינם איזו אנרגיה קמאית הממלאת את היקום וגם אין לדמיין אותם כאיזה כוח מאגי עצמאי שעובד עלינו דרך דברים. האלים מדומיינים כמובנות פרומלית של העולם הפנומנאלי, המאפשרת לכל דבר להיות מובחן בהתאם למובנות הטבועה בו ולמקום הספציפי שלו של שייכות ליקום הזה [כתבנית או סדר מאורגן kosmos]. האלים הם מקומות, והמיתוסים מעניקים מקום לאירועים נפשיים שרק בעולם האנושי הופכים לפתולוגיים. על ידי הצעת מקלט, מזבח, האלים מסוגלים לצוות ולהיעשות מובן את כל העולם הפנומנאלי של הטבע והמודעות האנושית. כל התופעות "מוצלות" על ידי הפעולה של המיקום שלהם אשר בבת אחת מעניקה להם ערך. אנו מגלים מה שייך לאן באמצעות הדמיון [imagining], האנלוגיה של אירועים עם מערכת מיתית. האופן הזה רווח במשך מילניום של התרבות שלנו באלכימיה, אסטרולוגיה, נומרולוגיה, פילוסופיה נטורליסטית, ורפואה, אשר כל אחד מהתחומים בדק את הדברים המיקרוקוסמיים בהקשר לאלים המקרוקוסמיים. הייתה זו השאלה של מיקום [placing] שהפנו לאוראקל ביוון העתיקה: "לאיזה אל או גיבור עלי להתפלל או להקריב כדי להשיג מטרה כזו וכזו?". אם האדם יודע לאיפה האירוע שייך, למי הוא יכול להיות משויך, אזי הוא יכול להתקדם הלאה, בתובנות רוחניות ונפשיות.
וראוי לציין, בקצרה, שהאנושות למעשה מעולם לא הייתה,ואינה, מונוטאיסטית; אין זה מטבעו הפסיכולוגי של האדם. אולי יש אל אחד, אבל יש בלי די אבות, אימהות, גיבורים לאומיים, באבות, וצדיקים וקברי צדיקים ומשיחים, ועושי נפלאות וכיו"ב. הנצרות היא דת פוליטאיסטית לכל דבר, בלבוש מונוטאיסטי. למעשה, כל הדתות החדשות הן פוליטאיסטיות בתחפושת מונוטאיסית. אולם התחפושת הזאת כל כך יעילה שהאדם פיתח פתולוגיות מפתולוגיות שונות ומשונות, וכיום הוא מבולבל יותר מאי פעם ואינו יודע את דרכו הביתה.
עוד אוסיף בקצרה, כי למען האמת שום דבר לא השתנה והעולם כמנהגו נוהג; לאמור, הנהירה הגדולה של האנשים היום בדיוק לאותם המקורות העתיקים על מנת למצוא מזור ותשובה לקשיי הקיום: אסטרולוגיה, נומרולוגיה, טארוט וקלפים אחרים, קריאה בקפה ובתה ובשמן ובכף היד, ועוד כיו"ב.
מה בכל זאת השתנה? ודווקא לרעה! היום כל אותם העוסקים במקצועות העתיקים האלה (לא תמיד במקצועיות הראויה), הם הם שהפכו לאלילים והאגו הנפוח חוגג, והבאים לדרוש בשאלה הפכו לעבדים נרצעים של אותם אלילים מזוייפים ונפוחים. אני אישית רואה את המשך הדמורליזציה והרגרסיה כבלתי נמנעות; ואין אני מתנצלת על תפיסתי זאת. לדעתי רק שבר גדול בתרבות המערבית המודרנית שלנו יביא לשינוי שחכמי הדור מדברים עליו ואף מאמינים בתמימותם כי אולי הוא אפשרי בלי השבר. למעשה, אנו כבר עדים לשבר הזה. אך בעניין הזה ארחיב במאמר אחר.
כל הזכויות שמורות לאלה שונייה ©
מקורות: James Hillman, Archetypal Psychology, Spring Publication
|
|
|
|